פסק-דין בתיק ע"פ 71471/03

השופטת ד' ברלינר, סג"נ - אב"ד:

פרק א': כללי

1.         המערער, י.ס. (להלן: ס'), הוא עורך דין במקצועו.

בכתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בתל- אביב, נטען כדלקמן: בשנים 1991-1995 עסק ס' בסחר ובתיווך במקרקעין והיה "סוחר מקרקעין" ו"מתווך מקרקעין" כמשמעותם בתוספת ט' להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2), התשל"ג-1973 (להלן: הוראות מס הכנסה) (השם כיום: הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973).

ס', כך על פי הנטען, רכש זכויות במקרקעין בעשרות בניינים ודירות, ולאחר שיפוצם וחלוקתם מחדש מכר אותם ברווח או השכירם.

ס' העלים מידיעת שלטונות המס את כל פעילותו בנושא המקרקעין כאמור לעיל. לצורך זה נקט בדרכי מירמה שונות: לגבי חלק מהעסקאות נמנע ס' ממסירת הודעה או הצהרה למנהל מס שבח מקרקעין (להלן: מנהל מס שבח) כנדרש על-פי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ט-1963 (כיום נקרא: חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 - להלן: החוק). בחלק מהמקרים ערך חוזים כוזבים על פיהם רוכשי הדירות שרכשו אותן ממנו, קנו אותן כביכול ישירות מן המוכרים. ס' "שידך" בין צדדים, כביכול, לעיסקה, כאשר הצדדים בפועל לא הכירו איש את רעהו ולא נערכה ביניהם עיסקה. לצורך כך, שידל במירמה את בעלי הזכויות ואת הרוכשים לחתום על הסכמים כוזבים, או ערך את חוזי הרכישה הללו על-פי יפויי כוח עליהם החתים את המוכרים והקונים, ערך והגיש למנהל מס שבח הצהרות כוזבות, העלים את רכישת הזכויות במקרקעין על ידו, וקיבל במירמה פטור ממס רכישה בעבור הזכויות אשר רכש.

2.         כתב האישום כולל חמישה אישומים ומשתרע על לא פחות משבעה עשר עמודים. כל אישום מתייחס למעשה לשנת מס מסוימת. שלושת האישומים הראשונים מתייחסים לעשיית העסקאות, והעבירות שביצע המערער במהלך עשייתן כמפורט לעיל. בשני האישומים האחרונים, הרביעי והחמישי, מצטרפות לעבירות אלה גם עבירות נוספות, שעניינן בכך שהמערער לא דיווח על הכנסותיו מהשכרת דירות. סה"כ מדובר בחמשת האישומים של כתב האישום, ב- 48 עסקאות מקרקעין, שבהן בוצעו על פי הנטען 74 עבירות.

העבירות הן על-פי סעיפים 215א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), ועבירות על סעיפים: 220(1), 220(2), 220(3), 220(4) ו-220(5) לפקודה; עבירות על הוראת סעיפים 98א ו-98ג לחוק; וכן עבירות על הוראות סעיפים 415, 422 ו-418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

המדינה טענה כי השמטת ההכנסות באשר לרכישה ומכירה של מקרקעין בלבד, הינה בסך למעלה מ-7.6 מיליון ש"ח, כאשר סכום זה איננו כולל את השמטת ההכנסות, שמקורן בפעילותו של ס' בהשכרות ובתיווך.

בית משפט קמא (כב' השופטת נ' לידסקי), הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו וגזר את דינו. על הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור שבפנינו.

פרק ב': פסק הדין של בית משפט קמא

3.         כאמור, בית משפט קמא הרשיע את המערער באופן גורף בכל העבירות שיוחסו לו. עד כמה שניתן להבין, לא נתנה השופטת אמון בגרסתו של ס' בבית המשפט, וסמכה את קביעותיה על דברים, שאמר ס' בהודעותיו במחלקת החקירות של מס הכנסה, לצידן של ראיות נוספות.

אולם, עד שאנו מגיעים אל ה"יש" אין מנוס מהתייחסות אל ה"אין", קרי: למה שחסר בפסק הדין. למרבית הצער החסר במקרה זה עולה על הקיים. פסק הדין מתאפיין בכך שהוא כללי ביותר וכמעט אינו דן בעובדות הספציפיות. הוא מורכב מפרק ארוך, שמשתרע על 12 מתוך 23 עמודיו, שבו יש חזרה על עובדות כתב האישום, וכן סקירה משפטית כללית של מהות העבירות. לאחר פרק זה מתייחס בית משפט קמא בקצרה לשלוש מהעסקאות שבכתב האישום, ואף זאת, מבלי לקבוע לגביהן ממצאים של ממש.

כפי שמצוין לעיל, מדובר ב-48 עסקאות מקרקעין (ללא התיווך). הייחס בין מספר העסקאות הנטענות, למספרם של העסקאות אליהן התייחס בית משפט קמא, מדבר בעד עצמו. למעט קביעות מינימליסטיות שאליהן אתייחס בהמשך, פטר עצמו בית משפט קמא באמירה "...איני רואה עצמי נצרכת לפשפש בכל אותם תיקים שהוצגו לי והנוגעים לעסקאות שונות; להעמיק חקר בין הגדרת היזם לזה הקבלן, למכלול הבעיות המשפטיות בעסקי נדל"ן להן טען הנאשם ולהצביע על מידת מעורבותו של הנאשם בעסקי התיווך בהם היה שותף" (הכרעת הדין, עמ' 19 ש' 14-17).

4.         בהודעת הערעור טען הסניגור, כי "אמירה זו מצביעה על נקיטה בדרך של הגעה לממצאים ומסקנות בדרך קלה... לא ניתן להשלים עם הדרך והאופן שבו בחר בית משפט קמא להגיע לממצאים" (סעיפים 1 ו-7 להודעת הערעור).

נראה לי כי טענה זו בדין יסודה. חובתה הבסיסית של הערכאה הדיונית היא לקבוע ממצאי עובדה על סמך חומר הראיות שהיה בפניה. כאשר מדובר בתיק מסוג התיק הנוכחי היה על בית המשפט לקבוע את ממצאיו, באופן ברור וחד משמעי, בכל עיסקה ועיסקה הנטענת בכתב האישום ולא להסתפק באמירה סתמית, המרחפת מעל חומר הראיות מבלי לגעת בו. במאמר מוסגר אעיר, כי נראה שגם התביעה בבית המשפט קמא עשתה מלאכתה קלה. גם סיכומיה היו כלליים, לא ירדו לפרטים של העובדות הנטענות, ולא יכלו להוות כלי עזר בידי בית משפט קמא.

5.         בע"פ 3338/99 דמיאן פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, נאמר מפי כב' השופטת ביניש, כדלקמן:

"יש לזכור כי הליך הערעור מיועד מעיקרו לבחינת פסק-הדין של הערכאה הדיונית. במצב העניינים הרגיל הליך הערעור איננו מיועד לפתיחת ההליך הדיוני מחדש ולעריכת "מקצה שיפורים" לדיון שהתנהל בו. התשתית העובדתית הנדרשת לקבלת ההכרעה בתיק נקבעת בערכאה הראשונה, שבידיה הכלים המתאימים לכך, ואילו ערכאת הערעור מעבירה תשתית זו - כמו גם כמובן את ההכרעה עצמה - תחת שבט ביקורתה. שינויים ב"חלוקת עבודה" בסיסית זאת, אף שלעתים הם אפשריים, צריכים ככלל להיעשות בזהירות יתרה על-מנת שלא לשבש את האיזון הראוי בין תפקידי הערכאה הדיונית לאלה של ערכאת הערעור, באופן שעלול לפגוע בתכלית ההליך הפלילי- חשיפת האמת ועשיית צדק" (פסקה 6, לפסק הדין, עמ' 677-678; ההדגשה אינה במקור - ד' ב').

הציטטה דלעיל, משקפת את התיאוריה וההלכה המשפטית הנוהגת מימים ימימה ואין בה חידוש. כאמור, קביעת "התשתית העובדתית" בענייננו - חייבה דיון לא רק בכל אישום בנפרד בבחינת הראיות המתייחסות לאישום זה, אלא גם בהסקת מסקנות נקודתיות באשר לכל אחת מן העבירות המיוחסות לס' בכל אישום. ערכאת הערעור אינה אמורה לעשות את מלאכתה של הערכאה הראשונה ולסטות "מחלוקת העבודה" (כהגדרתה של כב' השופטת ביניש בע"פ 3338/99 הנ"ל).